זה היה יום שמש נעים.
דניאל ואמה ריבס חזרו מביקור אצל ההורים בפרברים. הכביש נמתח בין שדות, השמיים היו נקיים — ושום דבר לא רמז שהנסיעה הזו תישאר חרוטה בזיכרונם לנצח.
כשנסעו בקטע שקט של הכביש, אמה לפתע צעקה:
— תעצור! יש שם ילד!
באמצע האספלט, תחת השמש הקופחת, עמד ילד קטן — יחף, בחולצה ובהירה ומכנסיים קצרים. הוא לא בכה, לא זז — רק הסתכל לכיוון המכוניות.
דניאל לחץ בפתאומיות על הבלמים וקפץ מהרכב.
— היי, ילד, אתה בסדר? — שאל כשהתקרב.
הילד לא ענה. הוא נסוג צעד אחד — ופתאום התחיל לרוץ לכיוון שורת העצים.
אמה רצה אחריו — אבל אחרי העצים לא היה אף אחד.
הם התקשרו למשטרה, חיפשו בצדי הדרך — שום סימן.
רק צעצוע קטן נשאר שם — דובון פרווה עם אוזן קרועה.
מאוחר יותר התברר: לפני כמה שנים אירעה כאן תאונה קשה.
רק ילד אחד שרד — והוא נעלם, ולא נמצא מעולם.
שבוע אחר כך חזרו דניאל ואמה עם אותו דובון.
הם הניחו אותו ליד הכביש, ואמרו בשקט:
"עכשיו ראו אותך. עכשיו אתה לא לבד."
