ארוחת ערב של יום שישי.
— "הזמנה על שם ג'יימס מילר", אמרתי למארחת בכניסה, מחייכת — למרות שבתוכי הכול כבר התכווץ.
אני וג'יימס היינו נשואים שבע שנים. על פני השטח — זוג מושלם.
הוא — עורך דין מצליח. אני — מעצבת גרפית.
עבודה טובה, בית בפרברי לונדון, טיולים לאירופה, אינסטגרם אסתטי.
אבל המציאות… כבר מזמן לא הייתה מושלמת. ג'יימס היה עצבני, פוגע.
לפעמים — אכזרי במילים. הוא אמנם לא הרים עליי יד, אבל הלחץ הנפשי הפך לחלק מהחיים שלי.
והיום — היום החלטתי שזה ישתנה.
אבל הכול הלך אחרת.
אנחנו יושבים במסעדה איטלקית נעימה. אור רך, מוסיקה שקטה.
המלצר מביא יין. ג'יימס מזמין לזניה. אני — סלט עם סלמון.
שגרתי. יותר מדי שגרתי.
— שוב עשבים? — הוא מעקם את הפה. — איך את בכלל שבעה מהדשא הזה?
— אני אוהבת את זה, — עניתי בשקט.
— את אוהבת? ואני לא אוהב לשבת לאכול עם ארנבת, — הוא מלגלג ולוגם מהיין.
שמרתי על שתיקה.
אבל בפנים — משהו אחר התחיל לבעור. לא כעס. עייפות.
עייפות עמוקה, שורפת, מהשפלות, זלזול, עקיצות.
— את יכולה פעם אחת להיראות כמו בן אדם כשאנחנו יוצאים? — הוא ממשיך בקול רם.
— בשמלה הזו את נראית כמו מורה זקנה.
אנשים בשולחנות ליד התחילו להסתובב. הרגשתי איך הלחיים שלי בוערות.
ושוב — שתקתי.
ואז הגיע האוכל.
המלצר הניח את הצלחת שלי. ג'יימס הסתכל עליה בבוז.
— זה כבר מוגזם. ברצינות?! — הוא תפס את המזלג, דקר חתיכת סלמון… וזרק אותה ישר לפנים שלי.
הכול נעצר. הזמן. הרעש. הנשימה.
הסלמון החליק אל החזה שלי, השאיר כתם שומן.
לא האמנתי שזה קורה. לא בסרט, לא בסיוט. איתי.
המסעדה השתתקה. מישהי מלמלה "אלוהים".
המלצר קפא.
וג'יימס… נשען אחורה וחתך בחיוך:
— רואה עכשיו איך זה נראה מהצד?
ניגבתי לאט את הפנים עם מפית.
קמתי. הרמתי את כוס היין הלבן שלי.
ניגשתי אליו.
ושפכתי אותה על הראש שלו.
היין זלג על השיער שלו, על הצוואר, על החליפה של ארמני.
טיפות נטפו על המפה הלבנה.
אנשים קמו. מישהו מחא כפיים. כן — מחא כפיים.
הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי בקרירות:
— זו הייתה הארוחה האחרונה שלנו יחד, ג'יימס. אני מקווה שתזכור אותה.
הוא ישב המום. לא הבין מה קרה.
ניגשתי למארחת, הושטתי את כרטיס האשראי:
— אני אשלם על הארוחה. סליחה על הבלגן.
היא הנהנה. בעיניים שלה — היה ניצוץ של הערכה.
הזמנתי מונית. נכנסתי. סגרתי את הדלת.
ועל הפעם הראשונה מזה הרבה זמן — חייכתי.
זה היה סוף.
אבל לא עצוב.
התחלה.
למחרת הגשתי בקשה לגט.
עבדתי מרחוק — יכולתי לעזוב את העיר.
שכרתי דירה קטנה בברייטון, ליד הים.
פתחתי בלוג. סיפרתי את הסיפור.
בהתחלה לעצמי — אחר כך לאחרות.
לפעמים כותבות אליי נשים. הן כותבות: "לא פחדת?"
לא.
פחדתי רק מדבר אחד — להישאר האישה שמאפשרים לזרוק עליה אוכל.
ואני — כבר לא היא.
