כשהזוג הצעיר מרטין ולאורה ובר עברו לפרבר שקט ליד המבורג, החיים סוף סוף מצאו את השלווה שחיפשו. אחרי שנים של רעש עירוני, הם חלמו על בית שבו שומעים רק גשם על הגג וצחוק של ילד. כמה חודשים אחרי המעבר נולד להם בן — אוליבר, והבית התמלא באושר.
איתם חיה גם כלבת הרועים שלהם — רקס, כלב שמרטין מצא כשהיה נער. רקס היה הכי זקן בבית — חכם, נאמן, עם מבט עייף אבל טוב. בזמן ההיריון של לאורה הוא לא עזב אותה לרגע — כאילו הבין שעומד להגיע מישהו חדש שצריך להגן עליו.
כשהלאורה הניחה את אוליבר בעריסה בפעם הראשונה, רקס ניגש בשקט ושכב על השטיח לצידה.
— "שיישאר," חייכה. "הוא פשוט דואג."
מאז זה הפך לטקס. כל ערב, ברגע שהתינוק נרדם, רקס היה בא ונשכב ליד העריסה. לפעמים היה מניח את הראש על השוליים, בודק אם הוא נושם.
— "הוא שומר עליו," אמר מרטין.
אבל אחרי שבועיים — משהו השתנה.
רקס לא רק שכב ליד העריסה — הוא נדבק אליה, נהם בחושך, אוזניו דרוכות. לילה אחד לאורה התעוררה — רקס עמד, השערות סומרות, מביט לפינה חשוכה בחדר. הוא נהם נמוך.
— "רקס, די…" לחשה והדליקה את האור.
אבל הוא לא זז. רק הביט בעריסה.
זה קרה כל לילה. הוא לא עזב את התינוק, נהם אם מישהו התקרב — אפילו למרטין.
לבסוף מרטין התקין מצלמת לילה.
למחרת הם צפו… והשעות הראשונות היו רגילות.
אבל ב־2:47 — משהו זז.
בפינה בלי חלון, בלי אור — הופיעה צל דק, שקוף, כמו עשן. רקס קפץ, נעמד מול העריסה, ונהם. הצל התקרב. הוא נבח — בשקט, אבל מתוך ייאוש.
אוליבר התפתל, בכה. הצל… נעלם.
למחרת לאורה רצה לשכנה — גרטרוד, זקנה שגרה שם 30 שנה.
כשהיא סיפרה — פניה החווירו.
— "את… לא ידעת?" לחשה. "פעם גרה פה משפחת קראמר. היה להם תינוק. הוא מת בלילה… בחדר הזה."
— "ומאז… כלבים לא נכנסים לשם. רק שלך… מרגיש שמשהו חזר."
לילה אחר כך — שוב. 2:45.
הצל שוב הופיע. התכופף לעריסה.
רקס זינק — והמצלמה נכבתה.
בבוקר — נביחה. מנורה שבורה. אוליבר ישן. רקס עומד, נושם בכבדות.
מאז — הוא לא שוכב ליד העריסה. הוא שומר בדלת.
ובדיוק ב־2:47 — אוזניו נדרכות.
ולפעמים — כשלאורה הולכת לשתות מים, היא רואה אותו מרים ראש… ומביט אל החדר החשוך.
והיא מרגישה… שמישהו עומד שם. לא נראה — אבל קרוב מאוד.
