כאשר החל שיפוץ גדול בבית ישן ברחוב אוק, איש לא יכול היה לדמיין שעבודה שגרתית תהפוך לחקירת תעלומה בת עשרות שנים.
הבית היה טרום מלחמה – עם קירות לבנים עבים, תקרות גבוהות ומסדרונות צרים. רופאים, מורים ומהנדסים גרו כאן פעם… ועכשיו יש רק דממה ורשרוש של קרשי רצפה ישנים.
צוות של שלושה אנשים נקרא על ידי אישה מבוגרת בשם הלן מרטין – מסודרת, מנומסת וקצת מפוזרת. היא גרה בדירה הזו כמעט ארבעים שנה.
"יש כאן סדק", אמרה והצביעה על קיר הסלון.
"הבית ישן, אני חוששת שהוא יתמוטט כולו. אנא שמרו עליו."
העובדים החלו את יומם כרגיל: רעש של מקדחה, ריח אבק, טיח מתפורר. אבל קרוב יותר לצהריים, אחד האומנים, אדם, עצר לפתע. המקדחה התקלקלה באופן בלתי צפוי – היה חלל מאחורי הלבנה.
"מוזר…" הוא מלמל, דופק על הקיר.
"משהו כאן חלול." הוא הרחיב בזהירות את החור, ולאחר מספר דקות ראה גומחה מלבנית במעמקים.
בפנים היה חשוך ומאובק. "כנראה מערכת אוורור", הציעה שותפו. אבל אדם האיר בפנס שלו וקפא.
בתחתית נחה נעל בובה קטנה, פעם ורודה, עכשיו דהויה וסדוקה. היא נראתה כאילו שכבה שם במשך עשרות שנים. בלי פתקים, בלי בד – רק נעל הבית הזו ושכבה של אבק סיד.
"גברת מרטין!" הוא קרא לבעלים. "בואי תסתכלי."
האישה הזקנה התקרבה, הסתכלה, והחווירה. "אלוהים אדירים…" היא לחשה. "שכחתי מזה לגמרי…"
אדם הוציא בזהירות את הממצא ומסר לה אותו.
ידיה של האישה רעדו, כאילו היא אוחזת לא בצעצוע, אלא בפיסת עברה.
"זה… נעל בית מהבובה של אחותי," אמרה בשקט. "שמה היה לנה. גרנו כאן לפני המלחמה. הייתי אז בת שש, היא הייתה בת ארבע."
היא שקעה בכיסא, אוחזת בממצא לחזה. "בשנת 42', אמי ואני פונו, אבל אבי נשאר מאחור – הוא היה רופא. לנה חלתה אז. בהתחלה חשבו שזו הצטננות, אבל אז הרופאים אמרו שזו דיפתריה.
הוא אפילו לא הצליח להציל אותה… כשחזרנו, אמי אמרה שהיא נקברה מחדש בבית הקברות. אבל אני לא זוכר את ההלוויה. אני רק זוכר את הבובה שלה עומדת בחדר הזה – עם שמלה לבנה ונעלי בית ורודות.
ואז, אחרי השיפוצים, הבובה נעלמה. אמי אמרה שהם זרקו אותה. אבל באותו לילה שמעתי נקישה רכה מהקיר. זה נשמע כאילו מישהו מקיש באצבע… החדר נהיה שקט, אפילו האוויר נראה קפוא.
"אולי מישהו אטם אותה בטעות במהלך הבנייה," אמר אחד הגברים בהיסוס. אבל אדם הרגיש צמרמורת, למרות שבריזה חמימה של אביב נשבה דרך החלון. הלן הנידה בראשה.
"לא. זו לא הייתה תאונה. אני זוכר שאמא בכתה כשהם טיחו את הקיר הזה." "אני חושבת שהיא החביאה משהו." היא בחנה את הנעל במשך רגע ארוך, ואז הוסיפה בשקט:
"זה מוזר, אבל אתמול בלילה חלמתי על קולה של לנה. היא אמרה, 'הלן, תפתחי את זה'. והיום מצאת את זה." למחרת, הלן הביאה לעובדים תה ופאי תוצרת בית.
הנעל עמדה עכשיו על המדף, ליד תצלום משפחתי מצהיב: אמא, אבא ושתי בנות בשמלות זהות. כשהוא עזב, אדם לא יכול היה להתאפק מלשאול: "את לא מפחדת לגור ליד המקום הזה עכשיו?"
היא חייכה בעצב: "לא." תמיד הרגשתי כאילו משהו חסר בבית הזה. כאילו מישהו מחכה שימצאו אותו. עכשיו, אני חושבת שהכל במקומו. היא העבירה את ידה לאורך הקיר והוסיפה בשקט:
"הבית סוף סוף הפסיק לדפוק בלילה."
