מרינה תמיד ראתה את עצמה כאישה עליזה ובטוחה בעצמה. אחרי גיל ארבעים, חייה נראו כאילו השתפרו: דירה נעימה בבניין ישן, עבודה אהובה כקונדיטורית, חברים נאמנים וחתול רך בשם ביסקוויט. הדבר היחיד שהדאיג אותה מעט היה משקלה.
"ובכן, כן, אני לא דוגמנית," אמרה בחיוך, "אבל אני יכולה לאפות עוגות שגורמות אפילו לאנשים רזים לבכות!"
אבל יום אחד, עליזותה התנגשה בבעיה יומיומית מאוד. כשהבניין עבר שיפוצים גדולים, עובדי השירות החליטו להחליף את הדלתות הישנות. הפועלים הסירו את הקצוות, התקינו מסגרות חדשות, והמעבר למטבח הפך מעט צר יותר.
בהתחלה, מרינה לא שמה לב, עד שיום אחד, בזמן שנשאה פאי טרי על מגש, היא פשוט נתקעה.
"נו, נו באמת!" "היא נשפה, מנסה להסתובב הצידה. אבל המגש נתקע במשקוף, הקמח עלה בענן, והפשטידה נפלה על הרצפה בקול עמום.
הפועלים, ששמעו את הרעש, רצו מהמסדרון.
"אל תדאגי, אדונית," הרגיעה אחת מהן. "פתח הדלת ישן; הבית נבנה לפני המלחמה, כך שהטיח עבה." "אתם רוצים שנרחיב את זה קצת?"
מרינה נאנחה בהקלה והסכימה.
למחרת, הפועלים הביאו כלים והחלו לגרד בזהירות את הטיח סביב קצוות הפתח.
בהתחלה, הכל הלך חלק – אבק, גירוד, ריח של סיד ישן. אבל עד מהרה אחד הגברים עצר.
"היי, תראו," הוא קרא לשותפו. "מתחת לשכבת הטיח הזאת… זה לא לבנים."
מרינה התקרבה. חפץ מתכת כהה נראה מתחת לשכבת האבק. הפועלים לגרד בזהירות קטע מהקיר, וחתיכת ברזל חלודה, כמו דלת של כספת או מגירה, נשרה החוצה.
"מה זה, כספת?" שאלה מרינה, מופתעת.
הגברים החליפו מבטים.
"זה לא נראה ככה. זה ישן מדי, והמנעול מוזר." "אולי זה פתח אוורור כלשהו?"
אבל ככל שהם סדקו יותר, כך התברר: הטיח לא הסתיר חתיכת קיר, אלא מיכל מתכת שלם, שנבנה בתוך החלל שבין הקירות.
כשהסירו אותו סוף סוף, ריח מעופש מילא את החדר. מרינה כיסתה את פיה באופן אינסטינקטיבי.
"אלוהים אדירים, מה הריח הזה כאן?"
"אולי מכרסמים," הציע הפועל, מקיש על המכסה. "או סמרטוטים ישנים בפנים."
הוא פתח את המנעול בעזרת מוט ברזל, והמכסה נפתח בחריקה עמומה.
בפנים שכבה בובה ישנה, כמעט עיוורת, עם שיער דהוי, ו… משהו עטוף ביריעת ברזנט.
בהתחלה, איש לא העז לגעת בחבילה. אבל הסקרנות גברה עליהם. הפועל פרש בזהירות את הבד, ועצמות זעירות נשפכו החוצה.
"אלה עצמות?" לחשה מרינה.
הגברים התרחקו. הדממה בחדר גברה.
הבובה שכבה על גבי החבילה, כאילו מישהו הניח אותה שם בכוונה – כ… "שומר."
אחד העובדים צלב.
"אישה, אל תפחדי. זה קרה… בתים ישנים, אחרי המלחמה… אולי מישהו החביא משהו."
מרינה רעדה.
"מוסתר? מתחת לדלת? למה?"
הם קראו למשטרה.
החוקר, לאחר שבדק הכל, אמר שאכן מצאו שרידי חיה קטנה או אולי ילד בקיר, אך נדרשה בדיקה.
הכל נראה מוזר: המיכל הותקן בבירור במכוון, והמנעול היה מודרני יותר מהבניין עצמו.
כמה ימים לאחר מכן, התוצאות חזרו.
אלה היו עצמות של תינוק, מסוף שנות ה-40 בערך.
מרינה לא יכלה להאמין. סוד נורא נשמר מאחורי הקיר בביתה במשך כל כך הרבה שנים. היא זכרה איך סבתה, הבעלים הראשונה של הדירה הזו, תמיד אמרה:
"אל תיגעי בקירות, מרינקה. הבית ישן, אבל נחמד." "זה עבר הרבה."
אבל עכשיו הביטוי הזה נשמע אחרת.
שבוע לאחר מכן, שוטר מבוגר שידע את ההיסטוריה של הבית בא לראות אותה.
"את יודעת," הוא אמר בשקט, "אחרי המלחמה, הבניין הזה היה שייך למשפחת אחות. היא גרה כאן לבד עם ילדה. ואז היא נעלמה פתאום. איש לא ידע איפה. והדירה ניתנה לקרוביך."
מרינה עמדה ליד הדלת, ללא מילים.
באותו לילה, היא לא יכלה לישון. היא קמה כמה פעמים ובהתה בפתח שבו היה פעם הטיח.
נראה כאילו צל הבובה עדיין מונח על הרצפה.
היא לא ידעה של מי הילד הזה, למה הם החביאו אותו, או מי הניח את הצעצוע לידו. אבל מאותו רגע ואילך, בכל פעם שמרינה נכנסה דרך הפתח המורחב, ליבה צנח.
כי עכשיו היא ידעה: מאחורי חומות הבתים הישנים מסתתרות לא רק היסטוריה – אלא גם מילים שלא נאמרו של מישהו, סודות של מישהו, והבטחות נוראיות של מישהו.
