כאשר אלכס ואשתו, סופי, הפכו להורים, הם עשו הכל לפי הספר. חדר ילדים חדש, מנורות רכות, צעצועים, וכמובן, מכשיר מוניטור לתינוק – להיות תמיד בקרבת מקום, גם כשהתינוק ישן.
החודשים הראשונים היו שלווים. המצלמה עמדה בפינת החדר, מכוונת אל העריסה. סופי צפתה לעתים קרובות בהאכלה לפני השינה, ואלכס בדק את החיבור שלו מהעבודה.
ערב אחד, הוא איחר למשרד. כבר היה אחרי חצות, כשמתוך הרגל, הוא פתח את אפליקציית מוניטור התינוק בטלפון שלו.
בהתחלה, הכל היה כרגיל – הזוהר העמום של מנורת הלילה, נשימתו הקלה של התינוק.
אבל שנייה לאחר מכן, הוא שם לב לתנועה.
דמות עמדה בתמונה ליד העריסה. צל, דמוי אדם.
אלכס קפא, ליבו הלם בחוזקה. הוא הפעיל את הצליל – דממה. רק נשימתו של התינוק.
הדמות רכנה קלות מעל העריסה, כאילו לוחשת משהו. "סופי…" הוא לחש לתוך הטלפון, מחייג את מספר הטלפון שלה.
אשתו לא ענתה.
הוא התקשר בחזרה – דממה.
אלכס מיהר למכונית. הנסיעה הביתה ארכה שבע דקות, אבל היא הרגישה כמו נצח.
כשהוא פרץ לבית, סופי ישבה בחדר השינה, ישנונית ומבולבלת.
"מה קרה?" היא שאלה.
"איפה התינוק? איפה היית?!"
"בחדר השינה," אמרה סופי, מופתעת. "הוא ישן. הכל בסדר."
אלכס רץ לחדר הילדים. התינוק אכן ישן בשלווה. המצלמה עדיין זרחה באור ירוק רך.
הוא פתח את ההקלטה.
הסרטון תיעד הכל מאז 12:00 לפנות בוקר.
והנה זה היה – באותו רגע ממש.
הצל הופיע שוב ליד העריסה. הוא התקרב, נטה – ובאותו רגע התמונה רעדה לפתע. המצלמה איבדה מיקוד.
וכאשר היא התיישרתה שוב, פנים נראו בפריים. שלו.
אלכס עמד, לא מאמין למראה עיניו. בסרטון הוא עמד מעל העריסה, מלטף את התינוק ואמר משהו.
אבל באותו זמן הוא היה במשרד.
סופי החווירה כשצפתה בצילומים.
"זה לא אתה," לחשה. "לאדם הזה… אין השתקפות בזכוכית."
למחרת בבוקר, המצלמה הפסיקה לעבוד.
אלכס קנה מצלמה חדשה. אבל לא הוא ולא סופי הפעילו שוב את השידור החי בלילה.
לפעמים, כשהוא עובר ליד חדר הילדים, הוא עדיין תפס את עצמו חושב שמישהו עומד בפנים.
ונראה כאילו לחישה שקטה דיברה מהחושך:
"אתה בעצמך ביקשת ממני לשמור עליו."
