אנה גרה בעיירה קטנה ליד הנהר. מאז ילדותה, הנהר הזה היה בשבילה משהו מיוחד: בקיץ היא הייתה רצה לשם יחפה עם חברותיה, ובחורף הייתה מחליקה על הקרח. אבל עם השנים, הנהר הפך יותר למקום לטיולים רגועים, שבו אפשר היה לחשוב על החיים ולהירגע מההמולה.
באותו יום הכל נראה רגיל. בוקר שבת, שמש בהירה, רוח קלה, עוברים ושבים בודדים על הטיילת. אנה הלכה בשביל צר לאורך המים וחשבה על השבוע הקרוב. בידיה הייתה תיק עם קניות, ומחשבותיה סבבו סביב ענייני הבית.
היא לא שמה לב שהאבן מתחת לרגלה הייתה חלקה מהלחות.
רגלה החליקה, התיק נפל מידיה, וברגע הבא אנה צרחה וצנחה למטה.
המים הקרים הכו בפניה והוציאו לה את הנשימה. היא ניסתה לצאת, אבל הזרם היה מהיר מדי. בבגדים היה בלתי אפשרי לשחות — הם נרטבו ומשכו אותה מטה. כל נשימה הפכה לניסיון נואש לא לבלוע מים. הלב שלה דפק בטירוף, פאניקה הציפה אותה, ורק מחשבה אחת הדהדה בראשה: "אני טובעת…"
באותו רגע טייל על החוף רקס — כלב רועים גדול של השכנים. הוא תמיד התאפיין באנרגטיות ובאומץ, אבל באותו רגע הוא הפגין את מה שמכונה בדרך כלל נס. כששמע את השפריץ והצעקה, הכלב רץ אל המים.
מבלי לחשוב לרגע, רקס קפץ לנהר. התזות מים ניתזו לכל עבר, וגופו חצה את המים בעוצמה. באותו רגע, אנה כבר הייתה על סף אובדן הכרה, כוחותיה עזבו אותה, אך לפתע היא חשה שמישהו מושך אותה בשרוול.
הכלב תפס אותה בשיניו ומשך אותה אל החוף. המים הכו בפניה, הזרם ניסה לסחוף את שניהם, אך רקס חתר בציפורניו בנחישות בלתי נתפסת. הוא משך אותה, משמיע נהמה נמוכה, כאילו הוא נלחם בנהר עצמו.
אנשים התאספו על החוף. מישהו צעק:
"תחזיק מעמד! תחזיק מעמד!"
מישהו רץ להביא חבל, אחרים ניסו להושיט מקל, אבל כל זה התברר כמיותר — הכלב הסתדר לבד.
צעד אחר צעד, מטר אחר מטר, רקס משך את אנה אל היבשה. כשהם הגיעו לשונית, היא צנחה על הקרקע, מתנשמת בכבדות ומשתעלת. גופה רעד מקור ומפחד.
רקס עמד לידה, רטוב, נושם בכבדות, אבל עיניו נצצו. נראה היה שהוא הבין שעשה משהו גדול. האנשים מסביב מחאו לו כפיים וליטפו את ראשו, מישהו אפילו צילם את המתרחש בטלפון שלו.
אנה חיבקה את הכלב, הצמידה את פניה לצווארו הרטוב והחלה לבכות. קולה רעד:
"הצלת אותי… אתה הגיבור שלי…"
מאוחר יותר סיפרו השכנים שלרקס תמיד הייתה אינטואיציה מיוחדת. הוא חש בצרה הרבה לפני שהיא התרחשה. אבל באותו יום הוא עשה את מה שבאמת הציל את חייו של אדם.
הסיפור התפשט במהירות בכל העיר. בעיתונים כתבו על "הכלב הגיבור", ילדים רצו אל רקס כדי ללטף אותו, ומבוגרים הנהנו בכבוד לבעליו, גאים בכך שחי לידם מציל אמיתי.
מאז, אנה לא יכלה לעבור ליד הכלב האגירה באדישות. היא הביאה לו מטעמים, ליטפה אותו, דיברה איתו כאילו היה בן אדם. בכל פעם שמבטה פגש את עיניו החכמות, לבה נעתק מרוב הכרת תודה.
ועכשיו, כשהיא עוברת ליד הנהר, היא תמיד נזכרת באותו רגע — המים הקפואים, הייאוש… והכפות החזקות שעזרו לה לחזור לחיים.
