כשעברתי לגור בבית החדש שלי, חשבתי שמצאתי את השכונה המושלמת. הדשאים היו מטופחים, הילדים שיחקו בחוץ עד השקיעה, וכולם נראו ידידותיים למדי. כולם… חוץ מהאיש שגר בדירה הסמוכה.
מהרגע הראשון הוא בלט. לא כי הוא עשה צרות, אלא כי הוא נמנע מהן לחלוטין. הוא מעולם לא החזיר לי שלום, מעולם לא התעכב לשיחת חולין, והווילונות שלו היו תמיד סגורים. השכנים לחשו עליו במסיבות השכונה, והחליפו תיאוריות על מה שהוא עושה בתוך הבית האפל והשקט הזה. חלקם נשבעו שהוא עובד בלילות. אחרים חשבו שהוא פשוט לא ידידותי. אבל האמת הייתה מוזרה הרבה יותר ממה שמישהו יכול היה לדמיין.
באחד הלילות, בזמן שהוצאתי את הכלב לטיול, שמתי לב למשהו מוזר. דלת הכניסה שלו הייתה פתוחה מעט. אור קלוש האיר את החניה, וצליל זמזום מוזר נשמע באוויר הלילי. בניגוד לשיקול הדעת שלי, התקרבתי צעד אחד. הכלב יילל ומשך ברצועה, כאילו דחק בי לעזוב. אבל הסקרנות גברה עליי.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשציצתי פנימה היה הריח — חריף ומתכתי, כמו מטבעות ישנים. הדבר השני היה הבלגן. הסלון שלו לא היה מלא ברהיטים, אלא בערימות של יומנים, קופסאות של תמונות ישנות ומפות שתולות על הקירות. חוט אדום חיבר בין המקומות כמו לוח בלשים. היה ברור: השכן שלי היה אובססיבי למשהו.
למחרת בבוקר, ניסיתי לשאול אותו על כך כבדרך אגב. להפתעתי, הוא לא הכחיש דבר. במקום זאת, הוא התכופף קרוב אליי ולחש, "גם את שומעת את זה, נכון? את הרעש בלילה." קפאתי. עד אז, חשבתי שהזמזום הקל הוא רק גנרטור ישן. אבל כשהוא דיבר, הבנתי שהוא לא צוחק. הוא באמת האמין שמשהו קורה — משהו שאף אחד אחר לא הבחין בו.
בשבועות הבאים, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. בלילות מסוימים, הצמדתי את אוזני לקיר המשותף שלנו, מתאמצת לשמוע את הצליל. ואז, ערב אחד, סוף סוף שמעתי אותו בבירור: פעימה נמוכה וקצובה, כמעט כמו פעימת לב קבורה עמוק באדמה.
הסקרנות הפכה לאובססיה. פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, עקבתי אחריו כשהוא נשא פנס ליער שמאחורי הבתים שלנו. הוא עצר ליד פיסת אדמה, המסומנת בחריטות מוזרות. הוא אמר לי שהצליל בא מתחת לאדמה, ושהוא בטוח שמשהו – או מישהו – קבור שם, ומחכה להתגלות.
האם הוא היה משוגע? או שהוא צדק?
למחרת, עובדי עירייה הופיעו משום מקום וגדר את האזור. הם טענו שמדובר ב"תחזוקה שוטפת" של צינורות תת-קרקעיים, אבל אף אחד מאיתנו לא ראה דבר כזה בעבר. השכן שלי נעלם לשלושה ימים לאחר מכן. כשחזר, הוא נראה מותש, עיניו שקועות, ופרנואידי יותר מתמיד.
ואז, בוקר אחד, ביתו עמד ריק. וילונות סגורים, תיבת דואר מלאה, המכונית נעלמה. הוא נעלם בלי להשאיר מילה.
שבועות לאחר מכן, מצאתי משהו שהוחדר מתחת לדלת שלי: אחד היומנים הישנים שלו. בעמוד האחרון היה כתוב בכתב יד רועד:
"הם מצאו את זה. אל תתנו להם להסתיר את זה. הקשיבו בלילה. תבינו."
אני עדיין גר באותו בית. ומדי פעם, כשהעולם שקט, אני עדיין שומע את זה — את הזמזום הנמוך, הפועם דרך האדמה, כאילו משהו מתחת לנו חי.
